זה בסדר, הכול בסדר.

סבתא שלי נהגה לומר, "אם לא היה לי מזל רע, לא היה לי מזל בכלל."

המילים האלה ליוו אותי כל חיי. הן לא היו יכולות להיות נכונות יותר לגבי המצב שבו אני נמצאת עכשיו.

בתוך עשרים וארבע שעות איבדתי גם את הדירה שלי וגם את העבודה שלי. כשלא היה לי אף אחד אחר לפנות אליו, פניתי לאחי, שגר בצד השני של המדינה. בגלל מצב מסוים בבית שלו, הוא שולח אותי אל הדסון הנדרסון, זר מוחלט מבחינתי — עד שהכלב הענקי שלו קופץ עליי בחניה.

אני מתכוונת להישאר אצלו במשך שבוע, רק עד שהאורח של אחי יעזוב. אבל תוכניות יכולות להיות מסובכות, ולעיתים קרובות הן לא מתרחשות כפי שתכננו, במיוחד במקרה שלי.

הדסון זעפן וחתיך, ואני בטוחה שהוא שונא את העובדה שאני נמצאת בבית שלו.

ובכל זאת, למרות אנחות התסכול שנפלטות מפיו לעיתים קרובות, הוא בוחר לעזור לי כשאני זקוקה לכך. הגבות שלו מתכווצות והמצח שלו מתקמט כשאני מועדת על הרגליים של עצמי, אבל… הוא תמיד שם כדי להושיט לי יד ולהרים אותי.

שבוע אחד הופך לחודשיים.

בסוף אני נשארת, ואני מתחילה לחשוב שהאידיוט הזה הפך להיות החבר הכי טוב שלי. אבל לפעמים מופיע לו המבט הזה בעיניים. אני מרגישה אותו בכל הגוף, וכשזה קורה, שום דבר שאנחנו עושים כבר לא מרגיש כמו חברות.